פסק-דין בתיק בש"פ 5934/05

הנשיא א' ברק:

העובדות וההליכים

1.        נגד הנאשמים (העוררים בבש"פ 5934/05 והמשיבים בבש"פ 6238/05) הוגש (ביום 1.6.2005) כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2834/05). כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות של מעשי המרדה (סעיפים 133 ו-136(1),(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)), פרסומי המרדה (סעיף 134(א) לחוק העונשין) והחזקת פרסומי המרדה (סעיף 134(ג) לחוק העונשין), וכן עבירות רבות של התקהלות אסורה (סעיף 151 לחוק העונשין), התפרעות (סעיף 152 לחוק העונשין), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות (סעיף 155 לחוק העונשין) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק העונשין). בהמשך (ביום 27.6.2005) תוקן כתב האישום, כך שיכלול פירוט עובדתי נוסף וירבה את מספר העבירות, אך בלא להשפיע על אופי המעשים וזהות העבירות בשלם הועמדו הנאשמים לדין. כתב האישום בעבירות ההמרדה הוגש בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 135(א) לחוק העונשין.

2.        על-פי כתב האישום, במהלך שנת 2005 קשרו הנאשמים קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוע "תכנית ההתנתקות", המעוגנת בהחלטות הממשלה ובחקיקת הכנסת. בין הפעולות שתוכננו למטרה זו נכללו ארגון הפגנות המוניות בכל רחבי הארץ במהלכן ייחסמו צירי תנועה ותימנע תנועת כוחות הבטחון; קריאה למפגינים להפר את החוק כדי להיעצר בהמוניהם ולשתק את מערכות אכיפת החוק; גרימת נזק לציוד בטחוני; עידוד סרבנות בקרב משרתי הבטחון; והקמת אתר אוהלים סמוך לחבל עזה לריכוז פעילות המחאה הבלתי-חוקית. בפועל, נטען בכתב האישום, יסדו הנאשמים את תנועת "הבית הלאומי", כמטה לריכוז הפעילות הבלתי-חוקית; פתחו חשבון בנק למימון הפעילות; מינו רכזי אזורים וצמתים לביצוע הפעילות במקומות השונים; הפיקו, פרסמו, החזיקו והפיצו חומר הסברה שעודד להפרת החוק והסדר ולסירוב פקודה; קיימו (ביום 9.5.2005) כנס בירושלים, בו קראו למתנגדי תכנית ההתנתקות להתאחד לתנועת מרי, לסירוב פקודה ולמניעת פעולות הפינוי; קראו לערוך פעילות בלתי חוקית שכונתה "ניסוי כלים", בה ישובשו החיים במדינה באמצעות חסימת צירים והבאה למעצרים המוניים של החוסמים. עוד נטען בכתב האישום, שבעקבות פעילות זו של הנאשמים אמנם התרחש (ביום 16.5.2005) אותו "ניסוי כלים", במהלכו התרחשו ברחבי הארץ הפגנות בלתי חוקיות רבות, שכללו חסימת צירים וצמתים, שריפת צמיגים, סיכון חיי מפגינים ונוסעים, עיכוב יולדת מלהגיע לבית חולים, מניעת מעבר רכב כיבוי אש במהלך ביצוע תפקידו, הפרת הוראות שוטרים, התנגדות למעצר ותקיפת שוטרים.

3.        עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים (ב"ש 4502/05). בבקשה צויין, כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים, וכי העילה המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים מעוגנת בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשמים יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה. כן נטען בבקשה, שחומרת העבירות וחומר הראיות הקיים בתיק מלמדים שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. לצורך הדיון בשאלת המעצר, הסכימו הנאשמים להניח שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. טענתם היתה שלא קמה עילה לעצרם, ושהמעצר נועד למנוע מהם להמשיך במחאה דמוקרטית נגד תכנית ההתנתקות.

4.        בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא ש' פיינברג) קיבל (ביום 8.6.2005) את בקשת המדינה והורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו קבע, כי מחומר החקירה נראה שהמשיבים ביקשו לא רק למחות ולעורר את דעת הקהל, אלא להביא לפגיעה ממשית ביכולת התפקוד של כוחות הבטחון ו"לעצור את המדינה" כולה. ארועי "ניסוי הכלים" (מיום 16.5.2005) הוכיחו, כי הנאשמים הם בעלי יכולת לממש את תכניותיהם, ובכך נתבררה מסוכנותם. גילוי רשימות של מתקנים חיוניים ברשות הנאשמים חיזק אף הוא את החשש לשלום הציבור. בית משפט השלום מצא, ש"בפעילות המשיבים יש משום קריאת תיגר על אושיות השלטון", אותה יש למנוע בדרך של מעצר. כן נקבע, שלא קיימת חלופה מתאימה שתקיים את מטרות המעצר, באשר הנאשמים, שלא שיתפו פעולה בחקירתם, אינם מתכוונים לזנוח את הפעילות, וצפוי שימשיכו בה גם אם יימצאו במעצר בית.

5.        הנאשמים עררו על ההחלטה לעצרם עד תום ההליכים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 4565/05). גם בהליך זה הם הסכימו כי יונח, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים. הדיון התמקד אפוא בקיומן של עילת מעצר וחלופה למעצר. הנאשמים שבו וטענו, כי מבוקשם הוא למחות נגד תכנית ההתנתקות בדרך לא אלימה, וכי מעצרם נבע ממניעים פוליטיים ולא מסכנה ממשית. כן טענו שהמדינה נוהגת "אכיפה סלקטיבית", בבקשה לעצור אותם עד תום ההליכים, בעוד מפגינים אחרים אינם נעצרים. בית המשפט המחוזי (השופט א' פרקש) דחה (ביום 16.6.2005) את עיקרו של הערר. לאור הראיות נקבע, כי במעשיהם - אלו שכבר התרחשו ואלו שתוכננו להתבצע בעתיד - חרגו הנאשמים ממחאה פוליטית מותרת, ופנו למסלול של פעילות בלתי חוקית מתוכננת ומאורגנת, בהיקף נרחב, תוך סיכון אפשרי לחיי אדם העלולים להיזקק לתנועה חופשית בכבישים. בית המשפט העריך, כי אילו יוחסו לנאשמים התבטאויות בלבד, לא היה בכך להוות עילה למעצרם. אולם משהוכיחו את כוונותיהם במעשים, נוצר החשש הממשי שפעולותיהם יסכנו את היחיד ואת הציבור. כן נדחתה טענת האכיפה הסלקטיבית, הן משום שהגורם בפניו יש להעלותה הוא היועץ המשפטי לממשלה ולא בית משפט הדן במעצר עד תום ההליכים; הן משום שהיא לא יוסדה בראיות כלשהן; והן משום שאפשר ושינוי העתים והנסיבות הצדיק שינוי במדיניות האכיפה. לבסוף, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום כי אין בנמצא חלופת מעצר אפקטיבית, שכן הנאשמים אינם מתכוונים לזנוח את פעילותם, ואת זו ניתן לקיים אף במסגרת מעצר בית. עם זאת, הגביל בית המשפט המחוזי את תקופת המעצר. כך קבע, בסיום החלטתו:

"כיוון שהחשש משני העוררים מוגבל לתקופה שלפני ביצוע ההתנתקות ובמהלכה, ולאור מספרם הרב של עדי התביעה, הנני סבור, כי בשלב זה ניתן להסתפק בהארכת מעצרם עד ליום 31.8.05, וכך אני מורה" (פסקה 16 להחלטה).

6.        על החלטתו של בית המשפט המחוזי עררו לבית המשפט העליון הן הנאשמים והן המדינה. ערר הנאשמים (בש"פ 5934/05) כוון נגד אישור מעצרם. ערר המדינה (בש"פ 6238/05) כוון נגד קציבת תקופת המעצר עד ליום 31.8.2005. על-פי החלטות השופטת ע' ארבל (מיום 30.6.2005) והנשיא א' ברק (מיום 3.7.2005), הועברו שני העררים לדיון בפני מותב מורחב של חמישה שופטים. המותב שמע (ביום 3.7.2005) את טיעוני הצדדים. כן הוגשה (ביום 7.7.2005) השלמת טיעון קצרה בכתב מטעם הנאשמים.

טענות הצדדים

7.        הנאשמים שבים וטוענים, כי פעילותם מתמצה במרי אזרחי לא אלים, המממש את זכותם הדמוקרטית לחופש ביטוי ומחאה ואינו מסכן את הציבור. לשיטתם, בקשת המדינה לעצרם מהווה ניסיון פוליטי למנוע את פעילות המחאה הלגיטימית שלהם. כן מרחיבים הנאשמים בעניין האכיפה המפלה שנוקטת להבנתם המדינה. לטענתם, בעוד הם נעצרו עד תום ההליכים, אישים פוליטיים שהיו מעורבים באותה פעילות לא נעצרו, וכך גם פעילי ארגונים אחרים שארגנו בעבר הפגנות, חסימות צירים ופעילויות מחאה נוספות. הנאשמים - שאינם חולקים במסגרת הליכי המעצר על ההנחה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם - עומדים על כך שישוחררו מן המעצר (תוך נכונות לתנאים מגבילים מסוימים), ומבקשים שלא להסתפק בחלופה של מעצר בית. זאת, משום שפעילותם היא גלויה וחשופה, ואין חשש שלא ניתן יהיה לעצרם אם יתעורר החשד כי הם מפרים את תנאי שחרורם.

8.        המדינה מבקשת לדחות את טענות הנאשמים. לשיטתה, פעילותם אינה מהווה ניצול הזכות לחופש ביטוי, כי אם התארגנות עבריינית רבת-משתתפים, המבקשת לסכל את יישומו של חוק שנתקבל על-ידי הכנסת. פעילות זו נושאת סיכון מיוחד משום שהיא מאופיינת בארגון ובנחישות, תכליתה היא הפרה המונית של החוק ובדרך זו הבאת מערכות האכיפה לכלל קריסה, ואף יש כוונה להסלים את המעשים בעתיד. בנסיבות אלה, טוענת המדינה, אף אם הנאשמים לא התכוונו לדרדר את פעילותם לאלימות, הרי עצם הפרות החוק שביצעו ושלהן הם מעודדים מסכנות את שלום הציבור ומחייבות מעצר. לעניין ערעורה שלה - המדינה מדגישה שב-31.8.2005 צפויה תכנית ההתנתקות להיות עדיין בעיצומה, ודווקא אז קיים חשש שפעילות המחאה תגבר. לכן יש להורות כעת על מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, ניתן יהיה לשוב לבית המשפט נוכח שינוי נסיבות.

דיון

9.        מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב אישום נגדו פוגע קשות בחרותו (ראו ב"ש 4955/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794, 809). על פי חוק המעצרים ניתן לעצור נאשם רק אם נתקיימו בעניינו אחת מ"עילות המעצר" הקבועות בחוק המעצרים.  עילות אלו הן (סעיף 21(א)(1)):

"(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;

(ג) הואשם הנאשם באחד מאלה:

       (1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;

       (2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);